
ממוצע בדיקות סוכר שבועי שלי לאחר מעבר לתזונה דלת פחמימות
ביום בהיר אחד הכל משתנה. מתוך מקום של ביטחון וחיים נורמלים נופלת עלינו הידיעה שאנחנו שונים, שיש לנו סכרת. זה לא סוף העולם אומרים, אבל מעכשיו צריך להקפיד, צריך לבדוק מה אוכלים, צריך ללכת לרופא באופן קבוע.
לא מספיק שיש לנו "בעייה" אנחנו צריכים גם להתמודד עם הלחץ הנפשי, והרגשות שעולים בעקבות הידיעה הזו. מהבושה שעלולה להיות לנו מהאנשים שמסביבנו ועד להרגשה שאנחנו "שונים מאחרים".
ההתמודדות עם הסכרת היא יומיומית, אין לה סוף. יש כאלה שיבחרו לשכוח מדי פעם, אבל הסכרת עדיין תהיה שם ואי אפשר להתכחש לה. ממצב בו החיים פשוט זורמים להם, כסכרתיים אנו במצב בו יש לבקר כמעט כל צעד וצעד שעושים, ללמוד מושגים חדשים ועל תרופות, הזרקות ומכשירים, בין אם זה לתכנן קדימה מה אוכלים ביום נתון, לא לשכוח את הציוד, לקחת איתנו גלוקוז לכל מקום, לדקור את עצמנו, להיזהר בטיולים ובטיסות ובקיצור, לוותר על הספונטניות שבחיים.
אני חושב שהקושי והתסכול יכול להביא אותנו הרבה מאוד פעמים למקום של עיוורון. מקום שבו אנחנו מתעלמים מכך שהסוכר שלנו לא מאוזן, מכך שאנחנו אוכלים דברים שאנחנו יודעים שלא עושים לנו טוב. זה עוזר לנו להרגיש יותר כמו כולם. ואז פעם בכמה חודשים הולכים לרופא ועושים בדיקות דם, והמספרים האדומים לא משקרים. אבל מאוד קל לחזור לאותו עיוורון.
אז איך שאני רואה את זה, על כל קושי בחיים אפשר להסתכל בשתי צורות. להמשיך לקרוא ←