לנצח את הסוכרת עם תזונה דלת פחמימות – שני סיפורי הצלחה

הקהילה שלנו הולכת וגדלה , ובקבוצת הפייסבוק (3201 חברים נכון להיום) אנו נחשפים יום יום לסיפורי הצלחה מרגשים של סוכרתיים מכל הסוגים שבוחרים בתזונה דלת פחמימות כדרך לאיזון הסוכרת שלהם.

סיפורי הצלחה הם מקור להשראה וחיוביות, ואני משוכנע כי תוכלו ללמוד מהם משהו ולקבל ״דחיפה״ לעשות את השינוי, אם לא עשיתם זאת עד כה. נביא היום שני סיפורים מרגשים במיוחד עם דוגמא כיצד תזונה דלת פחמימות עוזרת באותה מידה לסוכרתיים משני הסוגים.

הסיפור של יהודית – סוכרת מבוגרים (סוג 2)

אסף והגר יקרים.
אשמח להביא לכאן את הסיפור שלי.
אני סוכרתית טייפ 2 כבר כ 20 שנים, בת 64.
התמזל מזלי להתוודע לבלוג דל פחמימות. קראתי שוב ושוב, למדתי והתעמקתי בהנחיות התזונה של ד"ר ברנשטיין. הבלוג חולל מהפכה בתפיסה ובהתייחסות שלי למחלת הסכרת. בזכות התזונה הגעתי תוך כחצי שנה לאיזון רמת הסוכר בדם מ A1C 9.1 ל 5.7 A1C.

בעבר, לפני שהגעתי לבלוג דל פחמימות. הייתי משוכנעת שאני יודעת לשמור על איזון הסכרת שלי. הוצאתי מהתזונה שלי פחמימות רבות כמו: אורז, פסטה, קיטניות, בטטות, ומאפים למינהם. איזה פחמימות כן אכלתי: המון פירות, לחם משיפון מלא ותפוחי אדמה. הייתי משוכנעת שאני אוכלת בריא ועושה את המיטב כדי לשמור על עצמי מאוזנת. אבל מה שקרה בפועל זאת העובדה שמצב הסוכרת שלי בשלוש שנים האחרונות הורע מאד והתרופות שקיבלתי הפסיקו להשפיע, האיזון היומי של הסוכר נע בין 200 עד 300. הרופאה במרפאת סכרת הוסיפה לי תרופות רבות ושונות ולמרות זאת הסכרת המשיכה להתדרדר. סבלתי מדקירות ברגלים, כאבי שרירים, חום וחוסר תחושה בכפות הרגליים, טשטוש בראיה, תשישות, כבדות ועוד…
רק בעזרת התזונה לסוכרתיים של ד"ר ברנשטיין הבנתי את הטעות הקריטית שאני עושה, אכלתי כמות עצומה של פחמימות (בין 150 ל 300 גרם ביום). כמות הפחמימות שהכנסתי לגוף היו הסיבה האחת והיחידה להתדרדרות הסכרת שלי מדחי לדחי.

בהנחיות התזונה על פי ד"ר ברנשטיין כמות הפחמימות המותרת ליום היא עד 30 מירקות דלים מאד בפחמימות. למדתי שבמקום להסתכל ברכיבי המזון על כמות הקלוריות למדתי לבדוק אך ורק את כמות הפחמימות.

השיפור אצלי היה מהיר, בחצי שנה הורדתי 9 ק"ג. ההמוגלובין המסוכרר נכנס לתוך הטווח של אנשים בריאים  (5.7) ואני מקווה ושואפת להמשיך ולשפר את האיזון.

כל תופעות החולי שהיו לי נעלמו לחלוטין. הורדתי את כל התרופות הנוספות שקיבלתי וכרגע אני עדיין עם תרופה אחת ומקווה מאד שאוכל בהמשך הדרך להוריד גם אותה. תחילת הדרך קשה לחלק מהאנשים, כן, לא פשוט ולא קל להשתחרר מהתמכרות לפחמימות. אבל, זהו קושי זמני וככל שחולף הזמן ההשתוקקות לפחמימות הולכת ופוחתת וזה פשוט כיף להיות משוחררת מההתמכרות הזאת.

השאלה בעיני היא תמיד, מה עדיף? להסתגל לתזונה שמבטיחה לי כחולת סכרת איכות חיים כשל אדם בריא, תזונה שהיא בעיניי מצילת חיים עבור סוכרתיים, או להסתגל ולהשלים עם סיבוכי הסכרת? אין ספק שבשבילי התזונה של ד"ר ברנשטיין היא דרך חיים לתמיד.

הסיפור של עדי –  סוכרת סוג 1 מזה 30 שנה

אובחנתי לראשונה עם סוכרת נעורים באמצע שנות השמונים אז אני סוכרתית דיי וותיקה. אומנם מרדתי לא מעט בתקופת ההתבגרות ותחילת שנות ה-20, בסך הכל בכל השנים האחרונות מבחינה רפואית הייתי נחשבת כסוכרתית מאוזנת. ההמוגלובין המסוכרר שלי היה בסביבות ה-6.3 רוב הזמן והקפדתי על תזונה ״בריאה״ של המון ירקות, חיטה מלאה, פחמימות מורכבות, מעט מאוד בשר ודלה בשומן. פה ושם גם הייתי מפנקת את עצמי עם שוקולד וגלידה ושאר מטעמים כי הריי נאמר לי שכל עוד אני לוקחת אינסולין אז זה מותר. למרות זאת תמיד חשתי עייפות כרונית לא מוסברת, כאבים בידיים ובפרקים ואף התגלו בי סימנים מאוד מוקדמים של נזק לעיניים. הייתי חולה הרבה עם דלקות חוזרות ונשנות ולקח לכל פצע קטן המון זמן להחלים. חשבתי שזה נורמלי בגלל הסוכרת.

לפני שנתיים שמתי לב לעלייה הדרגתית שלי במשקל שלא הפריעה לי בהתחלה עד ששמתי לב שהאכילה שלי יוצאה משליטה. הייתי אוכלת ארוחה גדולה של פסטה מחיטה מלאה ועל זה עוד הייתי מוסיפה סלט גדול ובסוף תמיד היה לי קרייבינג גם לשוקולד. פשוט הייתי רעבה כל הזמן ושמתי לב שממש התמכרתי לפחמימות, בסוף כל ארוחה הייתי מחפשת משהו מתוק. תמיד הייתי דיי רזה אבל העלייה במשקל ובכמות האוכל הובילה לעלייה בכמויות האינסולין, שכמובן הובילה לעוד עלייה במשקל וגם לטיפוס של ה-A1C שלי כלפי מעלה ל- 6.9. היה לי קשה לשלוט על רמות הסוכר וגם הרגשתי לא טוב כל הזמן, חוסר באנרגיה, עייפות וכבדות ואפילו דיכאון. החלטתי לשים לזה סוף. חילחלה בי ההבנה שעם כמה עשורים של סוכרת, המצב לא ישתפר וסיבוכי סוכרת הם לא מושג אבסטרקטי אלא מציאות קרובה.

התחלתי להוריד דברים ששילבו הרבה קמח ושומן שהתקשתי איתם בהערכת מינון האינסולין הנכון, בגלל ההתפרקות הלא צפוייה בגוף. ראיתי שיפור מיידי בערכי הסוכר כמו כן שיפור במשקל ואפילו הורדתי בכמות האינסולין. התחלתי גם לצאת להליכות כמעט כל ערב שמאוד עזרו לספיגת האינסולין.

באותה תקופה גם גבר בי הצורך להתחבר לקהילת הסוכרתיים והצטרפתי לקבוצת אינטרנט מקומית בארה״ב. שמתי לב שרובם מאוד מקפידים על שמירת ערכיי הסוכר שלהם כמה שיותר קרוב לערכים של אנשים בריאים. הם גם דיברו הרבה על התזונה שלהם שאומנם הייתה דומה לשלי אבל הרבה יותר ״קיצונית״, לפחות זה מה שחשבתי באותה תקופה כי כל הפחמימות שהם צרכו הגיעו רק מירקות ומעט אגוזים. אבל ההמוגלובין המסוכרר של רובם היה בסביבות ה-5 ושל חלקם גם מתחת.

מעולם לא ידעתי שערכים כאלו אפילו אפשריים אצל סוכרתיים. השם שעלה וחזר כל הזמן היה ד״ר ברנשטיין. החלטתי שאין לי מה להפסיד ופשוט נכנסתי לחנות ספרים ורכשתי את הספר שלו. הסיפור שלו ריתק אותי. הוא גם נתן לגיטימציה להפחתת כמות הפחמימות שלי וגרם לי להבין שאני בדרך הנכונה.

התחלתי להקפיד על תזונה לפי הספר של ברנשטיין ובהתחלה ערכי הסוכר צנחו,  אז הורדתי בכמות האינסולין אפילו יותר. למעשה מאז שהתחלתי להקפיד על התזונה, כמות האינסולין ירדה בשני שליש(!) וממשיכה לרדת בגלל תוספת פעילות. ברגע שהורדתי את הלחם מהתפריט והתחלתי להקפיד רק על המזונות המותרים ע״פ ברנשטיין, ממש נפתח לי עולם קולינרי שלם. הבנתי שבעבר כל הפחמימות בארוחות לא היו העיקר עצמו, ועכשיו כשהן לא שם אז האוכל טעים אפילו יותר.

מאז תחילת המסע שלי לערכי סוכר טובים יותר, נעלמה לה העייפות הכרונית שהייתה שם כל ימי חיי, הפכתי פעילה יותר, נעלמו הכאבים במפרקים, הורדתי במשקל והפחתתי כמויות עצומות של אינסולין.

רמות הסוכר רוב היום מתחת ל-90 וההמוגלובין המסוכרר האחרון הראה 4.9.

מעולם לא הייתי באיזון טוב יותר. אפילו התחלתי לרוץ בערבים, משהו שבן אדם שכל חייו חש עייפות וחולשה מעולם לא היה צפוי שיעשה.

אני דיי בטוחה שתזונה דלת פחמימות ע״פ ברנשטיין זה אחד מהדברים הכי טובים שקרו לי בחיי. זו אומנם לא תרופת קסם והיא דורשת הקפדה מרובה על כל דבר, בדיקות סוכר רבות, שינוי מינוני אינסולין והכי חשוב, זמן. עדיין התמורה לכל זה כל כך שווה. החיים עם סוכרת הם מרדף אינסופי עם המון עליות ומורדות אבל התזונה הזאת עוזרת להפוך את הרי האוורסט האלה לגבעות קטנות ומושגות.

עוד דבר שלמדתי זה שהמערכת הרפואית לא תמיד יודעת מה הכי טוב בשבילינו הסוכרתיים. הרופאים והדיאטנים עושים כמיטב יכולתם אבל רוב ההבנה של אנדוקרינולוגים מסתכמת בתרופות וקביעת מינונים. הם לא חיים עם סוכרת 24/7 ולא חווים על בשרם את ההשפעה של המחלה והתזונה הנלווית אליה. עלינו הסוכרתיים מוטלת האחריות בטיפול יום יומי בעצמינו ולכן עלינו לפתח מודעות על איך כל דבר משפיע עלינו.