הקהילה שלנו הולכת וגדלה , ובקבוצת הפייסבוק (3201 חברים נכון להיום) אנו נחשפים יום יום לסיפורי הצלחה מרגשים של סוכרתיים מכל הסוגים שבוחרים בתזונה דלת פחמימות כדרך לאיזון הסוכרת שלהם.

סיפורי הצלחה הם מקור להשראה וחיוביות, ואני משוכנע כי תוכלו ללמוד מהם משהו ולקבל ״דחיפה״ לעשות את השינוי, אם לא עשיתם זאת עד כה. נביא היום שני סיפורים מרגשים במיוחד עם דוגמא כיצד תזונה דלת פחמימות עוזרת באותה מידה לסוכרתיים משני הסוגים.

הסיפור של יהודית – סוכרת מבוגרים (סוג 2)

אסף והגר יקרים.
אשמח להביא לכאן את הסיפור שלי.
אני סוכרתית טייפ 2 כבר כ 20 שנים, בת 64.
התמזל מזלי להתוודע לבלוג דל פחמימות. קראתי שוב ושוב, למדתי והתעמקתי בהנחיות התזונה של ד"ר ברנשטיין. הבלוג חולל מהפכה בתפיסה ובהתייחסות שלי למחלת הסכרת. בזכות התזונה הגעתי תוך כחצי שנה לאיזון רמת הסוכר בדם מ A1C 9.1 ל 5.7 A1C.

בעבר, לפני שהגעתי לבלוג דל פחמימות. הייתי משוכנעת שאני יודעת לשמור על איזון הסכרת שלי. הוצאתי מהתזונה שלי פחמימות רבות כמו: אורז, פסטה, קיטניות, בטטות, ומאפים למינהם. איזה פחמימות כן אכלתי: המון פירות, לחם משיפון מלא ותפוחי אדמה. הייתי משוכנעת שאני אוכלת בריא ועושה את המיטב כדי לשמור על עצמי מאוזנת. אבל מה שקרה בפועל זאת העובדה שמצב הסוכרת שלי בשלוש שנים האחרונות הורע מאד והתרופות שקיבלתי הפסיקו להשפיע, האיזון היומי של הסוכר נע בין 200 עד 300. הרופאה במרפאת סכרת הוסיפה לי תרופות רבות ושונות ולמרות זאת הסכרת המשיכה להתדרדר. סבלתי מדקירות ברגלים, כאבי שרירים, חום וחוסר תחושה בכפות הרגליים, טשטוש בראיה, תשישות, כבדות ועוד…
רק בעזרת התזונה לסוכרתיים של ד"ר ברנשטיין הבנתי את הטעות הקריטית שאני עושה, אכלתי כמות עצומה של פחמימות (בין 150 ל 300 גרם ביום). כמות הפחמימות שהכנסתי לגוף היו הסיבה האחת והיחידה להתדרדרות הסכרת שלי מדחי לדחי.

בהנחיות התזונה על פי ד"ר ברנשטיין כמות הפחמימות המותרת ליום היא עד 30 מירקות דלים מאד בפחמימות. למדתי שבמקום להסתכל ברכיבי המזון על כמות הקלוריות למדתי לבדוק אך ורק את כמות הפחמימות.

השיפור אצלי היה מהיר, בחצי שנה הורדתי 9 ק"ג. ההמוגלובין המסוכרר נכנס לתוך הטווח של אנשים בריאים  (5.7) ואני מקווה ושואפת להמשיך ולשפר את האיזון.

כל תופעות החולי שהיו לי נעלמו לחלוטין. הורדתי את כל התרופות הנוספות שקיבלתי וכרגע אני עדיין עם תרופה אחת ומקווה מאד שאוכל בהמשך הדרך להוריד גם אותה. תחילת הדרך קשה לחלק מהאנשים, כן, לא פשוט ולא קל להשתחרר מהתמכרות לפחמימות. אבל, זהו קושי זמני וככל שחולף הזמן ההשתוקקות לפחמימות הולכת ופוחתת וזה פשוט כיף להיות משוחררת מההתמכרות הזאת.

השאלה בעיני היא תמיד, מה עדיף? להסתגל לתזונה שמבטיחה לי כחולת סכרת איכות חיים כשל אדם בריא, תזונה שהיא בעיניי מצילת חיים עבור סוכרתיים, או להסתגל ולהשלים עם סיבוכי הסכרת? אין ספק שבשבילי התזונה של ד"ר ברנשטיין היא דרך חיים לתמיד.

הסיפור של עדי –  סוכרת סוג 1 מזה 30 שנה

אובחנתי לראשונה עם סוכרת נעורים באמצע שנות השמונים אז אני סוכרתית דיי וותיקה. אומנם מרדתי לא מעט בתקופת ההתבגרות ותחילת שנות ה-20, בסך הכל בכל השנים האחרונות מבחינה רפואית הייתי נחשבת כסוכרתית מאוזנת. ההמוגלובין המסוכרר שלי היה בסביבות ה-6.3 רוב הזמן והקפדתי על תזונה ״בריאה״ של המון ירקות, חיטה מלאה, פחמימות מורכבות, מעט מאוד בשר ודלה בשומן. פה ושם גם הייתי מפנקת את עצמי עם שוקולד וגלידה ושאר מטעמים כי הריי נאמר לי שכל עוד אני לוקחת אינסולין אז זה מותר. למרות זאת תמיד חשתי עייפות כרונית לא מוסברת, כאבים בידיים ובפרקים ואף התגלו בי סימנים מאוד מוקדמים של נזק לעיניים. הייתי חולה הרבה עם דלקות חוזרות ונשנות ולקח לכל פצע קטן המון זמן להחלים. חשבתי שזה נורמלי בגלל הסוכרת.

לפני שנתיים שמתי לב לעלייה הדרגתית שלי במשקל שלא הפריעה לי בהתחלה עד ששמתי לב שהאכילה שלי יוצאה משליטה. הייתי אוכלת ארוחה גדולה של פסטה מחיטה מלאה ועל זה עוד הייתי מוסיפה סלט גדול ובסוף תמיד היה לי קרייבינג גם לשוקולד. פשוט הייתי רעבה כל הזמן ושמתי לב שממש התמכרתי לפחמימות, בסוף כל ארוחה הייתי מחפשת משהו מתוק. תמיד הייתי דיי רזה אבל העלייה במשקל ובכמות האוכל הובילה לעלייה בכמויות האינסולין, שכמובן הובילה לעוד עלייה במשקל וגם לטיפוס של ה-A1C שלי כלפי מעלה ל- 6.9. היה לי קשה לשלוט על רמות הסוכר וגם הרגשתי לא טוב כל הזמן, חוסר באנרגיה, עייפות וכבדות ואפילו דיכאון. החלטתי לשים לזה סוף. חילחלה בי ההבנה שעם כמה עשורים של סוכרת, המצב לא ישתפר וסיבוכי סוכרת הם לא מושג אבסטרקטי אלא מציאות קרובה.

התחלתי להוריד דברים ששילבו הרבה קמח ושומן שהתקשתי איתם בהערכת מינון האינסולין הנכון, בגלל ההתפרקות הלא צפוייה בגוף. ראיתי שיפור מיידי בערכי הסוכר כמו כן שיפור במשקל ואפילו הורדתי בכמות האינסולין. התחלתי גם לצאת להליכות כמעט כל ערב שמאוד עזרו לספיגת האינסולין.

באותה תקופה גם גבר בי הצורך להתחבר לקהילת הסוכרתיים והצטרפתי לקבוצת אינטרנט מקומית בארה״ב. שמתי לב שרובם מאוד מקפידים על שמירת ערכיי הסוכר שלהם כמה שיותר קרוב לערכים של אנשים בריאים. הם גם דיברו הרבה על התזונה שלהם שאומנם הייתה דומה לשלי אבל הרבה יותר ״קיצונית״, לפחות זה מה שחשבתי באותה תקופה כי כל הפחמימות שהם צרכו הגיעו רק מירקות ומעט אגוזים. אבל ההמוגלובין המסוכרר של רובם היה בסביבות ה-5 ושל חלקם גם מתחת.

מעולם לא ידעתי שערכים כאלו אפילו אפשריים אצל סוכרתיים. השם שעלה וחזר כל הזמן היה ד״ר ברנשטיין. החלטתי שאין לי מה להפסיד ופשוט נכנסתי לחנות ספרים ורכשתי את הספר שלו. הסיפור שלו ריתק אותי. הוא גם נתן לגיטימציה להפחתת כמות הפחמימות שלי וגרם לי להבין שאני בדרך הנכונה.

התחלתי להקפיד על תזונה לפי הספר של ברנשטיין ובהתחלה ערכי הסוכר צנחו,  אז הורדתי בכמות האינסולין אפילו יותר. למעשה מאז שהתחלתי להקפיד על התזונה, כמות האינסולין ירדה בשני שליש(!) וממשיכה לרדת בגלל תוספת פעילות. ברגע שהורדתי את הלחם מהתפריט והתחלתי להקפיד רק על המזונות המותרים ע״פ ברנשטיין, ממש נפתח לי עולם קולינרי שלם. הבנתי שבעבר כל הפחמימות בארוחות לא היו העיקר עצמו, ועכשיו כשהן לא שם אז האוכל טעים אפילו יותר.

מאז תחילת המסע שלי לערכי סוכר טובים יותר, נעלמה לה העייפות הכרונית שהייתה שם כל ימי חיי, הפכתי פעילה יותר, נעלמו הכאבים במפרקים, הורדתי במשקל והפחתתי כמויות עצומות של אינסולין.

רמות הסוכר רוב היום מתחת ל-90 וההמוגלובין המסוכרר האחרון הראה 4.9.

מעולם לא הייתי באיזון טוב יותר. אפילו התחלתי לרוץ בערבים, משהו שבן אדם שכל חייו חש עייפות וחולשה מעולם לא היה צפוי שיעשה.

אני דיי בטוחה שתזונה דלת פחמימות ע״פ ברנשטיין זה אחד מהדברים הכי טובים שקרו לי בחיי. זו אומנם לא תרופת קסם והיא דורשת הקפדה מרובה על כל דבר, בדיקות סוכר רבות, שינוי מינוני אינסולין והכי חשוב, זמן. עדיין התמורה לכל זה כל כך שווה. החיים עם סוכרת הם מרדף אינסופי עם המון עליות ומורדות אבל התזונה הזאת עוזרת להפוך את הרי האוורסט האלה לגבעות קטנות ומושגות.

עוד דבר שלמדתי זה שהמערכת הרפואית לא תמיד יודעת מה הכי טוב בשבילינו הסוכרתיים. הרופאים והדיאטנים עושים כמיטב יכולתם אבל רוב ההבנה של אנדוקרינולוגים מסתכמת בתרופות וקביעת מינונים. הם לא חיים עם סוכרת 24/7 ולא חווים על בשרם את ההשפעה של המחלה והתזונה הנלווית אליה. עלינו הסוכרתיים מוטלת האחריות בטיפול יום יומי בעצמינו ולכן עלינו לפתח מודעות על איך כל דבר משפיע עלינו.

בשבוע שעבר עלה לכותרות דו"ח של משרד הבריאות אודות סיבות המוות הנפוצות בישראל. הנושא הוא לא סימפטי בשום צורה, אבל לפעמים נדרש מאיתנו לא לטמון את הראש בחול ולהביט במציאות בעיניים. הנתון המפתיע שעלה מהדו"ח הוא שסוכרת היא סיבת המוות השלישית בישראל, מייד לאחר מחלות לב ושאתות ממאירות (סרטן). אגב, יש לקחת גם בחשבון כי מחלות לב גם הן במקרים רבים תוצאה של סוכרת לא מאוזנת.

מדובר בשיא מפוקפק, שכן שיעור התמותה מסוכרת בארץ גבוה סטטיסטית משמעותית מזה של מדינות אחרות בעולם, כפי שניתן לראות בטבלה הבאה:

אז מה גורם לנו למות מסוכרת? סביר להניח שרוב הסוכרתיים בארץ ממש לא מאוזנים, ולראייה, בריכוז נתונים על מחלת הסוכרת בישראל שהופק על ידי הכנסת ב-2010 נאמר כך :

"מנתוני קופות החולים עולה כי רק 49.4% מחולי הסוכרת המקבלים טיפול תרופתי מאוזנים כראוי (קרי, רמת ההמוגלובין A1c שלהם נמוכה מ-7% על בי הבדיקה האחרונה)"

שימו לב מה נאמר פה בעצם, חצי מהסוכרתיים בארץ הם מעל A1c של 7%, והשאר מתחת, אבל האם בהכרח מי שמתחת ל7% מאוזן? אנחנו כבר יודעים שממש לא בהכרח, כי ערכי סוכר נורמליים מבטאים A1c נמוך הרבה יותר (עוד על כך בפוסט הזה)

לאחר קריאת הנתונים הללו, מתבקשת מסקנה מאוד ברורה, שיש כאן כשל מאוד גדול, אבל של מי? האם זו אשמת הסוכרתיים שלא מתייחסים להמלצות שנותנים להם, כפי שנרמז בדף הפייסבוק של מכבי שירותי בריאות? לא, הכשל הוא בהמלצות עצמן. מערכת הבריאות ממשיכה להמליץ לסוכרתיים לאכול פחמימות רבות ואז לקחת מינונים גבוהים של תרופות ואינסולין כדי לחפות עליהן, ואחרי זה מתפלאים שאנחנו מתים מסוכרת.

צריך להתעורר, ולהבין שהבסיס לפתרון הוא לשנות את המלצות התזונה הניתנות לסוכרתיים. על ידי הורדת כמות הפחמימות בתזונה סוכרתי יכול תוך ימים להגיע לערכי סוכר מאוזנים יותר ועל ידי כך לשמור על עצמו עם הרבה פחות סיכוי לסיבוכים.

השינוי כנראה לא יגיע מלמעלה, אלא רק מאיתנו, סוכרתיים שרוצים להתאזן ומוכנים להלחם על כך. על כן, אם אכפת לכם, ובמיוחד אם אתם עצמכם סוכרתיים שבזכות תזונה דלת פחמימות הגעתם לאיזון טוב יותר, הפיצו את הפוסט הזה, וספרו לכולם על השינוי שחוויתם. הדבר יכול להציל חיים של אנשים.

לינק לדו"ח המלא

סיירת סוכרת בפייסבוק

אני משוכנע שחלקכם עשויים לחשוב:  "רגע, זה לא נמוך מדי?" , "זה לא מסוכן?"  או "הרי לסוכרתי ממליצים להיות פחות מ7%", "זה אומר שיש הרבה היפו" וכו'.

ואני לא מאשים אתכם, זו האג'נדה המקובלת היום ברוב עולם הרפואה, וכתבתי על כך בעבר בפוסט על ערכי היעד בסוכרת. אבל למעשה, בעיני זה אבסורד שלהיות בערכים תקינים זה נחשב מסוכן לסוכרתי ולהיות בערכים גבוהים זה בסדר. האם אני מסכן את עצמי כשאני שומר על ערכים נורמלים? איך זה קרה שזו הדעה הרווחת?

יש לא מעט סיבות, אבל אחת מהן היא מחקר שנעשה בשנת 2008 , המכונה ACCORD Study, שכותרתו הייתה "בדיקת השפעת הורדת ערכי סוכר אצל חולי סוכרת סוג 2". המחקר בדק השפעה של טיפול בסוכרתיים אשר מכוון להורדת ערך הA1C לפחות מ- 6% במקום היעדים הסטנדרטים של 7%.  קבוצה אחת של נבדקים קיבלה טיפול תרופתי אגרסיבי להורדת ערכי הסוכר, וקבוצת הביקורת קיבלה טיפול "סטנדרטי". סה"כ השתתפו במחקר כ 10,000 נבדקים.

המחקר הופסק לאחר 3.5 שנים בגלל שנראתה להפתעת החוקרים עלייה גבוהה יותר בתמותה בקרב הקבוצה בעלת היעד הנמוך יותר. המסקנה של החוקרים הייתה כי שימוש בטיפול תרופתי אגרסיבי להורדת הA1C אינה משפרת אחוזי תמותה ואירועים לבביים ואף עשויה להגבירם אצל סוכרתיים סוג 2. זה מה שרוב הרופאים שמעו על המחקר הזה, אבל התמונה כרגיל, קצת מורכבת יותר.

ראשית יש מספר נקודות שצריך לקחת בחשבון כשבוחנים את תוצאות המחקר:

• כל המשתתפים במחקר היו בעלי רקע של בעיות לב בעבר
• 90% מהמשתתפים השתמשו בתרופה בשם Avandia , שיצאה משימוש כיום עקב תרומתה להגברת שכיחות התקפי לב.
• הנבדקים אכלו תזונה המבוססת המלצות סטנדרטיות, שהיא תזונה עשירה בפחמימות. המשמעות היא שהיה שנדרש טיפול תרופתי אגרסיבי בשביל להוריד את ערכי הסוכר בדם, לא היה שימוש בתזונה נכונה ככלי להורדת הסוכר. טיפול אגרסיבי משמעותו ירידות סוכר רבות יותר, ותנודתיות רבה יותר בערכי הסוכר, מאוד רחוק מהדרך של ד"ר ברנשטיין למשל.

אבל זה לא הכל, ב2010 התפרסם מאמר נוסף. לאחר בחינה מחודשת של הנתונים, הסתבר כי החוקרים טעו במסקנתם מהמחקר. הנבדקים אשר מתו ממחלות לב היו אלה שלא הצליחו לרדת מתחת לערך של A1C של 7%. לעומתם אלו שהתרופות הביאו אותם לערכים נמוכים, היו בעלי אחוזי התמותה הנמוכים ביותר. אז לא ההורדה האגרסיבית של ערכי הסוכר היא זו שגרמה לתמותה, אי-ההצלחה בטיפול היא זו שהביאה לכך…

רופא בשם ריצ'ארד ברגנסטל, שהוא דובר איגוד הסוכרת האמריקאי, ה-ADA , צוטט בהקשר זה (בתירגום חופשי):

"כשהתפרסמו תוצאו מחקר ACCORD, כולם דיברו על כך שהירידה ב-A1c היא זו שגרמה לתמותה המוגברת, שזו ההיפוגליקמיה, אבל כל זה הוכח כלא נכון. היה חשוב לבחון את המידע, רק כדי לומר כי בקבוצה שקיבלה טיפול אגרסיבי הבעיות לא הופיעו אצל אלה אשר הגיעו ל-A1C נמוך, אלא אצל אלה שהיו עם A1C גבוה למרות הטיפול שניתן."

When ACCORD was reported, everybody said, 'Oh, I'm sure it was the rapid drop in the A_1c,' 'I'm sure it was the lower A_1c,' 'I'm sure it was the hypoglycemia,' and none of those has proven to be true. It was important to see these data, to say that in the intensive group it really was not the people with lower A_1c who had problems, it actually was those who had the higher A_1c who, despite intense efforts, we couldn't get under control."

מובן שיש עדיין קצוות פתוחים בכל מה שנוגע למחקר הזה, אבל ככל שעובר הזמן מסתבר שהמסקנות של החוקרים היו נמהרות מדי ולא מדוייקות. למרות זאת לא תשמעו על כך בשום מקום, ורבים עדיין מצטטים את המחקר הזה כהוכחה לכך שA1C נמוך מסוכן לסוכרתיים.

לסיכום, נכון להיום אין עדות חד משמעית כי ערכי יעד נמוכים לסוכרתיים הם מסוכנים, ואפילו להפך. השאלה הגדולה בעיני היא כמובן איך מגיעים לכך, האם בטיפול תרופתי אגרסיבי או האם בתזונת דלת פחמימות, אשר מקטינה מאוד את הסיכויים להיפוגליקמיה ושומרת על תנודתיות נמוכה בערכי הסוכר.

בהצלחה לכולם באיזון שלהם!

לדיון, ניתן להצטרף לקבוצה שלנו בפייסבוק, סיירת סוכרת

מי לא אוהב אוכל סיני?

לא פעם כתבתי בבלוג כי השגת שליטה היא שם המשחק בסכרת. שליטה היא מצב בו אנחנו יכולים לצפות את ההתרחשויות העתידות להגיע ולפעול בהתאם. כמו גנרל ששולח את הצבא שלו כדי לנצח במלחמה וחייב לקחת בחשבון גורמים רבים לפני שיערוך החלטות, כך גם כשאנחנו מנסים לשמור על ערכי הסוכר שלנו מאוזנים.

אימרה רווחת אצל אנשי מקצוע בתחום הסכרת ואצל הרבה סכרתיים בעצמם היא שלפעמים "אין מה לעשות, הסוכר משתגע מעצמו ואי אפשר לצפות מה יקרה". וזה נכון, הרבה פעמים עשינו הכל לפי הספר, ולמרות זאת גילינו כי הסוכר ירד מדי או עלה מדי.

אבל ככל שעובר הזמן מאז התחלתי לקחת צעדים כדי להגיע לערכי סוכר נורמלים, אני דווקא מגיע למסקנה כי ב-90% יש הסבר טוב למה התחזיות שלנו לא התממשו. ככל שאנחנו עושים יותר "זום אין" אל הדקויות שבאיזון הסוכר אנחנו נחשפים לעולם חדש של השפעות, ממש כמו שמסתכלים במיקרוסקופ על טיפת מים ופתאום מגלים עולם חדש.

אחת הדקויות הללו היא "אפקט המסעדה הסינית". סיפור שהיה כך היה. אחת מהמטופלות של ד"ר ברנשטיין הגיעה לפגישה במרפאתו מתוסכלת מאוד. "אני לא מבינה מה אני עושה לא בסדר" התחילה לספר, "כל יום אני הולכת לשחות עם סוכר בדם של 90, ומסיימת עם 300." ד"ר ברנשטיין שאל אותה מה היא אוכלת לפני השחייה. "שום דבר בעייתי, רק חסה." ענתה. "באיזה כמות?" שאל הד"ר, "איזה כמות? בערך ראש חסה."

ראש של חסה מכיל 10 גרם פחמימות בקירוב, אשר יובילו לעליית סוכר בדם אצל סכרתי סוג 1 ב-50 דצ"ל לכל היותר. אז מה מסביר את העלייה הנוספת והדרמטית של עוד 160 דצ"ל בערכי הסוכר בדם שלה? ד"ר ברנשטיין מסביר כך:

(אזהרה: הסבר פיזוליוגי, אולי נשמע קצת מסובך אבל שווה להתאמץ)

מערכת העיכול היא למעשה כמו צינור ארוך אחד שמתחיל בפה ונגמר במעי הגס. המזון אשר נאכל עובר דרך ארוכה הכוללת ריסוק פיזי, פירוק, וספיחה לגוף במנגנונים שונים. הדרך מתחילה בפה, מעבר בושט אל הקיבה, ומשם דרך התרסריון אל המעי הדק.

החלק העליון של המעי הדק מכיל תאים המשחררים הורמונים לדם כשהם נמתחים, עקב הגעה של מזון מעוכל למעי. הורמונים אלה מאותתים ללבלב להגביר הפרשת אינסולין לזרם הדם, וזאת על מנת להתמודד עם עליית הסוכר בדם הצפוייה לאחר הארוחה. ככל שהארוחה גדולה יותר, כך המתיחה של תאים אלו תהיה גדולה יותר, ובכך תוביל להפרשה גדולה של הורמונים ולהפרשה רבה יותר של אינסולין.

אינסולין הוא הורמון חזק, וכדי לאזן את השפעתו במהלך התהליך שתואר כאן הלבלב מפריש במקביל גם את ההורמון גלוקגון , הורמון שפעילותו "הפוכה" לאינסולין והוא גורם לעליית הסוכר בדם במנגנונים שונים. ושוב, כל זאת כדי לאזן את השפעת האינסולין. אצל אדם בריא הדבר ייצור איזון בהשפעת האינסולין ויישמור את רמת הסוכר בנורמה – לא גבוהה מדי ולא נמוכה מדי.

אבל אצל סכרתיים אשר לא מייצרים מספיק אינסולין או שלא מייצרים בכלל המצב הוא שונה. הרחבת התאים הנמתחים במעי הדק והפרשת הגלוקגון תוביל לעלייה בערכי הסוכר, גם אם הם אכלו משהו שהגוף בכלל לא מעכל כמו אבנים…

ד"ר ברנשטיין מכנה תופעה זו "אפקט המסעדה הסינית" –  "The Chinese Restaurant Effect". הרבה פעמים במסעדה סינית התפריט יכלול כמות נכבדה של חלבון כלשהו, מלווה בירקות שונים ודלי פחמימות כמו בוק צ'וי, נבטים, פטריות ועוד, אבל למרות כמות הפחמימות המועטה ארוחה כזו תעלה משמעותית את הסוכר בדם בגלל האפקט הנ"ל.

המשמעות של האפקט היא משמעותית ביותר – כל דבר שאנחנו אוכלים מעלה לנו את הסוכר! גם אם אין בו פחמימות כלל, הרחבת התאים האמורים במעי הדק תוביל לעלייה כלשהי בערכי הסוכר בדם. כשאנחנו מנסים לחשב את ערכו של המזון שלנו מבחינת פחמימות והשפעתו,  גם כמות המזון בכללותו וכמה הוא "ממלא" תשפיע.

אז תזכרו שני דברים עיקריים ,

• לא לאכול ארוחות כבדות מדי!
• אין דבר כזה "מזון חופשי", ואם הסוכר בדם עולה למרות החישובים שערכתם ייתכן שזה בגלל אפקט המסעדה הסינית.

"תקופת ירח הדבש" הוא הכינוי האירוני שניתן לאחרת התקופות הקשות בחיים – התקופה שלאחר אבחון הסוכרת מסוג 1. זו תקופה בה ערכי הסוכר מתחילים להתאזן מעצמם וכמויות האינסולין אותן יש להזריק יורדות, לפעמים עד כדי היעלמות זמנית של הצורך בהזרקה.

תקופת ירח הדבש לא מתרחשת תמיד, ונחשבת כזמנית. על פי הספרות הרפואית המקובלת היא נמשכת בין מספר חודשים ועד לשנתיים. ע"פ ד"ר ברנשטיין ניתן להאריך את תקופת ירח הדבש ועל זה בהמשך. התקופה הזו עבור הסכרתי החדש מבלבלת מעט, ואף עשויה לנטוע תקוות שווא לריפוי הסכרת, אני יודע, הייתי שם.

מדוע מתרחש ירח הדבש?

כדי להבין, יש לפרט מעט על התהליכים המלווים את היווצרות הסכרת עצמה.

סכרת סוג 1 מוגדרת כמחלה אוטואימונית, זאת אומרת מחלה בה מערכת החיסון של הגוף "תוקפת" את הגוף עצמו, במקרה הזה את תאי הלבלב מסוג בטא האחראים על ייצור והפרשת האינסולין. תהליך זה מתחיל זמן מה לפני הופעת הסימפטומים של הסכרת. למרות הפגיעה בהם, תאי הבטא שעדיין מתפקדים מנסים לעמוד בעומס וממשיכים לייצר אינסולין אך בנקודה מסויימת גם הם "קורסים". בשלב זה מתחילים הסימנים האופיניים לסכרת כגון ירידה במשקל, עייפות, צימאון והשתנה מוגברים הנובעים כולם מעליית היסטרית של כמות הגלוקוז בדם. רוב תאי הבטא בלבלב כבר לא מתפקדים ואלה שכן – כורעים תחת העומס. לא רק שמערכת החיסון החליטה לתקוף אותם על לא עוול בכפם, הם ניזוקים גם מהרמה הרעילה של הסוכר בדם שיכולה להגיע גם ל-600 דצ"ל .

בשלב זה מתרחש גם בדרך כלל האבחון של הסכרת. כבר לא ניתן להתעלם מהסימפטומים ובדרך כלל האדם הולך להבדק ומקבל את החדשות הגורליות. לאחר האבחון מתחיל הטיפול – הסכרתי החדש מתחיל להזריק אינסולין בצורה קבועה כדי לחקות את פעילות הלבלב שלו. כאמור, בדרך כלל בשלב זה קיימים עדיין תאי בטא בלבלב שמתפקדים, וברגע שהגוף מתחיל להסתייע באינסולין ממקור חיצוני ורמות הסוכר עצמן יורדות לערכים  הקרובים לנורמה, יורד העומס גם מתאים אלה והם חוזרים לתפקד. עקב כך ערכי הסוכר מתחילים להתאזן עד למצב בו כמות האינסולין הנחוצה לסוכרתי יורדת מאוד , לפעמים עד להפסקה מוחלטת של ההזרקה.

האם ניתן להאריך את תקופת ירח הדבש ולמה בעצם?

על פי ניסיונו של  ד"ר ברנשטיין  ניתן להאריך את תקופת ירח הדבש על ידי שמירה על תפריט דל פחמימות וטיפול נכון. במהלך שנותיו הרבות בהן טיפול בסכרתיים, לא פעם החל ד"ר ב' לטפל בסכרתיים ממש משלב האיבחון.  סכרתיים שעברו לתזונה דלת פחמימות ועקבו אחר ההמלצות הנוספות שלו כבר מההתחלה הצליחו לשמור על מינוני האינסולין שלהם קבועים למשך שנים. זה לא אומר שהם נרפאו מהסכרת, אבל הם הצליחו לשמר אותה במצב סטטי יחסית שתרם ליכולת שלהם לשמור על ערכי סוכר נורמליים. הסיבה שזה חשוב היא שלמרות שאי אפשר לשקם את הלבלב לחלוטין, המשך הפעילות שלו גם אם היא חלקית תעזור ליציבות רבה יותר בערכי הסוכר – שזו המטרה שלנו, להגיע לערכים נורמליים ולשמור על יציבות, ללא ירידות ועליות חדות.

לסיכום,אם אתם עצמכם אובחנתם בסכרת סוג 1 ונמצאים בעיצומו של ירח הדבש, או שאתם מכירים מישהו שנמצא בשלב זה, מומלץ מאוד להתחיל לעקוב אחרי ההמלצות של ד"ר ברנשטיין ולעבור לתזונה דלת פחמימות. מי לא רוצה ירח דבש ארוך?

באמת, מצאו תרופה. אפילו דיווחו על זה לפני שבוע ב-Ynet:
רזה ובריא: ניתוח לקיצור קיבה מרפא חולי סוכרת

עכשיו ברצינות. אמש קיבלתי אימייל מאדם קרוב שחולה בסוכרת סוג 2: "שוקל את זה. דעתך?"
בהתחלה חשבתי שהוא מתלוצץ, אבל טעיתי. הוא שוקל את זה ברצינות.
הוא שוקל את זה למרות שמזה חודש הוא אוכל פליאו ויורד במשקל, למרות שה-a1c שלו מעולה, למרות שחזר לעשות כושר לראשונה מזה שנים. הוא שוקל את זה למרות שהוא מודע לסיכונים, ובמשך שנים רבות של השמנת יתר הוא סרב בנימוס לכל רופא שהציע ניתוח לקיצור קיבה. אז מה השתנה?
שעכשיו הניתוח מרפא סוכרת.

התגובה הראשונה שלי היתה להתנגד מאוד לרעיון, אבל כדי לענות בצורה טובה לאותו אדם קרוב (ואחרי שנרגעתי מעצם השאלה והפסקתי לתלוש לעצמי את השיער), עשיתי מחקר קטן כדי להבין אם הדעות שלי נתמכות בעובדות. הנה מה שמצאתי. 

תזכורת קצרה: איך עובד כל הסיפור הזה של סוכרת מסוג 2

כשאוכלים פחמימות, רמת הסוכר בדם עולה. כשרמת הסוכר עולה מופרש הורמון האינסולין, שמאותת לתאים להכניס את הסוכר אליהם ובכך מוריד את רמת הסוכר בדם. זה תהליך מאוד חשוב, כי רמת סוכר גבוהה בדם היא רעילה.

עכשיו, אצל חולי סוכרת מסוג 2 התאים "הפסיקו להקשיב" לאינסולין – הם לא מכניסים את הסוכר לתאים ולכן הוא נשאר במחזור הדם. לזה קוראים עמידות לאינסולין.

התגובה של הגוף למצב הזה היא לייצר ולהפריש עוד ועוד אינסולין, אבל ללא הועיל. כך אנחנו מקבלים מצב שבו בזרם הדם יש גם סוכר גבוה (רעיל) וגם אינסולין גבוה – מצב שגורם לרעב, השמנה, סיכון מוגבר למחלות לב. זו כבר סוכרת מסוג 2.

הטיפול הרפואי הרגיל בסוכרת מסוג 2

בסוכרת מסוג 2 מטפלים בהתחלה בעזרת תרופות, כגון מטמורפין, ובשלב מתקדם יותר בזריקות אינסולין. תלוי מתי תופסים את זה ועד כמה הלבלב מתפקד. המטרה היא להוריד את רמות הסוכר, כי לאורך הזמן יכולים להיגרם סיבוכים כמו עיוורון, מחלות לב, שבץ, מחלת כליות ועוד.

במקביל הפציינט נשלח לדיאטנית שמסבירה לו את עקרונות התזונה הנכונה לפי משרד הבריאות: 60-70% מהתזונה צריכים לבוא מפחמימות מורכבות, יש להמעיט בשומן כי השמנה מעלה את הסיכון לסיבוכים בסוכרת מסוג 2. אם יש צורך בהזרקת אינסולין, מלמדים לספור פחמימות כדי לחשב כמה אינסולין צריך להזריק. (משום מה קובעי המדיניות לא מכירים בכך שתזונה עתירת פחמימות פשוט אינה מתאימה למי שחולה בסוכרת – מחלה שהביטוי המרכזי שלה הוא חוסר יכולת של הגוף להתמודד עם פחמימות).

מחקרים מראים כי הטיפול הרפואי הרגיל עובד בפחות ממחצית החולים בסוכרת. המשמעות היא שחצי מכל החולים לא מגיעים לערכי היעד כפי שנקבעו ע"י ה-ADA, שכפי שכתבנו בעבר הם מלכתחילה גבוהים מדי. לכן לא מפליא שאפילו החולים שמגיעים אל ערכי היעד מתדרדרים עם הזמן וממשיכים לסבול.

במילים פשוטות, הטיפול הרפואי הרגיל נכשל. על רקע זה ברור למה תוצאות שני המחקרים שאליהם מתייחס המאמר ב-Ynet התקבלו בהתלהבות גדולה.

ניתוח לקיצור קיבה בהשוואה לטיפול רפואי רגיל כטיפול לסוכרת

את המחקרים הנ"ל ניתן לקרוא כאן וכאן.

בשניהם משווים בין הטיפול הרפואי הרגיל בסוכרת לבין סוגים שונים של הניתוח לקיצור קיבה, בחולים הסובלים מהשמנת יתר חולנית (BMI מעל 40). בשני המחקרים הניתוחים לקיצור קיבה הביאו לתוצאות דרמטיות, הן מבחינת ירידה במשקל והן מבחינת השיפור במדדי הסוכרת.

בשני המחקרים השוו ניתוחי קיצור קיבה לטיפול רפואי רגיל (תרופות+ייעוץ תזונתי), רק שבמחקר השני הניתוח לקיצור קיבה כלל הליך אופציונלי של מעקף תריסריון, שבו  הירידה במשקל מושגת הן על ידי הקטנת נפח הקיבה והן על ידי תת-ספיגה במעי.

התוצאות: כצפוי, הירידה במשקל היתה גבוהה הרבה יותר (פי 5) בקבוצות שעברו את הניתוחים לקיצור קיבה לעומת הקבוצה שקיבלה טיפול רפואי רגיל. ההפתעה היתה ההשפעה של הניתוחים על מצב הסוכרת.
במחקר הראשון – ירידה של 40% במחקר הראשון לעומת 12% בקבוצה שקיבלה טיפול רפואי.
במחקר השני – נסיגה בסוכרת התרחשה ב-75% מהמשתתפים שעברו את הניתוח הרגיל, וב-95% מאלה שעברו את הניתוח עם מעקף התריסריון.

והכי מעניין – השיפור במצב הסוכרת נשמר בלי קשר לתנודות במשקל החולה, כך שהשיפור לא נגרם רק מהעובדה שהחולה ירד במשקל בגלל הניתוח.

מה גורם לנסיגה או היעלמות של תסמיני הסוכרת לאחר ניתוח לקיצור קיבה?

נתחיל במובן מאליו – ההקטנה הקיצונית של הקיבה גורמת לתחושת שובע מוקדמת, כך שכמויות המזון הניתנות לבליעה מצטמצמות מאוד. אם אדם שעבר את הניתוח ינסה לאכול כמויות גדולות של מזון הוא יקיא וישלשל באופן אלים, וזה מספיק כדי לגרום לשינוי דרסטי בהרגלי האכילה וכתוצאה לירידה במשקל.

מצד שני, אפשר גם להגיד שאם היינו ממציאים מכונה שנותנת שוק חשמלי בכל פעם שאדם מנסה לאכול יותר מ-20 מל' של מזון (נפח הקיבה לאחר הניתוח), היינו מקבלים את אותן תוצאות. הרי לא הניתוח עצמו משפר את המצב, אלא השינוי התזונתי הכפוי.
בכל אופן, כידוע, ירידה במשקל מובילה לשיפור בעמידות לאינסולין וכך לשיפור במדדי הסוכרת.

אבל מה הגורם לנסיגה מוחלטת של תסמיני הסוכרת מבלי שיהיה קשר לתנודות במשקלו של החולה? ולמה יש הצלחה גבוהה במיוחד בניתוחי מעקף תריסריון?

המנגנון המדויק שגורם לכך עדיין לא ידוע, אבל הנה עובדה מעניינת: מסתבר שמי שעובר ניתוח לקיצור קיבה חווה ירידה דרסטית ביכולת לאכול סוכר או מזון שמתפרק לסוכר (פחמימות) מבלי לחוש בחילה קשה. כך, בעצם, ניתוח לקיצור קיבה מאלץ את הפציינט לעשות דיאטה דלת פחמימות.

מדהים, לא? בכתבה אחרת ל-YNET על נושא הניתוח לקיצור קיבה מזכירים ד"ר איתי זיו וד"ר דרור שגיא את התופעה:

"החיבור הישיר שנוצר בניתוח בין הקיבה למעי הדק, גורם גם לספיגה מהירה מאוד של הסוכר בדם, ומכאן לבחילות כבר לאחר אכילה מועטה של מתוקים (…) המשקל מופחת משמעותית ומושגת גמילה מהתמכרות למתוק".

התופעה הזו מסבירה גם את אי התלות בין התנודות המאוחרות יותר במשקל לבין תסמיני הסוכרת. גם בדיאטה דלת פחמימות ניתן לעלות במשקל (למרות שלא בקלות כמו בתזונה עתירת פחמימות), אבל רמות הסוכר והאינסולין בדם תמיד יישארו יציבות בגלל שאין פחמימות.

עוד מקורות? ד"ר אריק ווסטמן וד"ר מרי וורנון, הנשיא המכהן והנשיאה לשעבר של אגודת הרופאים הבריאטרים האמריקאית, הגיבו על שני המחקרים בראיון שהתקיים באפריל (ניתן להאזין לראיון כאן). לאחר שהביעו זעזוע מהכותרות המכתירות את הניתוח כ"תרופה לסוכרת", הם חזרו על אותו ההסבר: לאחר הניתוח קשה מאוד לאכול פחמימות, וזה מה שמשיג את התוצאות הנ"ל. והוסיפו – מה שמרפא את הסוכרת זה מה ששמים בפה, לא הצלקת שיש על הבטן.

סכנות הניתוח

אני מניחה שרוב האנשים מודעים לכך שניתוח זה דבר מסוכן ושבניתוח לקיצור קיבה יש סיכונים נוספים (כמו סיכות שמשתחררות ומטיילות להן בגוף, או תקלה אחרת שדורשת ניתוח נוסף ב-25-30% מהמקרים, תלוי בשיטה). על השיטות השונות והסיכונים שבהן ניתן לקרוא כאן.

בארה"ב שיעורי התמותה מהניתוח בקרב חולי סוכרת הם 1 ל-300. ומה בארץ? במאמר המקורי ב-Ynet מדברים על 1% – זאת אומרת אחד מכל מאה. אני לא יודעת מה איתכם, אבל בעיני זה המון. אם הבנתי נכון, זה אומר שמתוך 7000 ניתוחים לקיצור קיבה שמתבצעים כל שנה 70 מסתיימים במוות.

ומה קורה למי ששורד את הניתוח? ורנון ווסטמן מספרים בראיון שהם מטפלים בהרבה אנשים שעברו את הניתוח. מעבר לכך שהרבה פעמים יש  צורך בניתוחים ואשפוזים נוספים, המנותחים סובלים פעמים רבות מבעיות שקשורות בתת ספיגה של ויטמינים ומינרלים (כי, מה לעשות, כרתו להם חלק ממערכת העיכול). יש בעיה בספיגת ויטמין D שיכולה להוביל לאוסטיאופרוזיס בגיל מוקדם (שעבורו הם לא יכולים לקבל תרופות בבליעה, רק לוריד), חסר בברזל וחסר ב-B12 (שיכול להוביל לפגיעה במערכת העצבים). ולרוע המזל גם נטילת תוספים לא תמיד משפרת את המצב. וחייבים להגיד – אם הם ממש מתעקשים ואוכלים סוכר ופחמימות, בסופו של דבר הסוכרת תחזור.

לסיכום

בשני המחקרים השוו החוקרים התערבות רפואית מינימלית + תזונה עתירת פחמימות, מול ניתוח לקיצור קיבה שמאלץ שינוי תזונתי שכולל הגבלת פחמימות משמעותית. זה "לא כוחות". מחקר מעניין ומשמעותי באמת ישווה את הניתוח לקיצור קיבה, על כל הסיכונים שבו, לדיאטה דלת פחמימות עבור חולי סוכרת.

בכתבה ב-Ynet כתבו ששינוי הרגלי החיים היא האופציה הכי טובה, אבל מה, זה קשה. נו בוודאי, כאשר הדיאטנית מלמדת אותך לאכול בצורה שמשאירה אותך לא מאוזן. ורגע, להחלים מניתוח לקיצור קיבה זה קל?

כנראה שיש (מעט) אנשים שעבורם זהו המוצא היחיד, אבל בטח שלא כל  סוכרתי עם bmi מעל 40. בעיני הרבה יותר הגיוני להתחיל מהסרת המזונות שגרמו למחלה מלכתחילה. מה דעתכם?

בלוג דל פחמימות בפייסבוק

הרפואה המודרנית הגיע להישגים מרשימים בטיפול בסכרת. מאז פיתוח אפשרות הזרקת האינסולין לבני אדם ב-1921 (שבהתחלה יוצר מלבלב של בעלי חיים ורק לאחר מכן יוצר באופן סינטתי) התפתחו חידושים והמצאות בנושא זה לאורך השנים גם בטיפול  וגם בניתור המחלה.  אינסולין ארוך/קצר טווח, משאבת אינסולין, מכשיר בדיקת סוכר אישי (גלוקומטר), מד סוכר רציף והיום אף עובדים על פיתוח לבלב מלאכותי. ממש מדע בידיוני.
אבל למרות כל הקידמה והאפשרויות המדהימות הקיימות לפנינו, הרבה מהסכרתיים סוג 1 בימינו עדיין מתקשים לשמור על איזון טוב ולהגיע לערכי היעד. 

מבדק מקיף שהוצג השנה (2012) על ידי ה-ADA, אירגון הסכרת האמריקאי, עקב אחרי 25,000 אמריקאים מכל הגילאים עם סכרת סוג 1. המבדק הראה כי רוב הסכרתיים לא מצליחים להגיע לערכי היעד שהוגדרו על ידי האירגון. שלא נדבר על זה שערכי היעד של ה-ADA הינם גבוהים מלכתחילה (כפי שכתבתי בהרחבה בפוסט על בדיקת הA1C)

הנה כמה מהנתונים שעלו במבדק הזה:

• רוב הבוגרים, עד גיל 50, הראו ערכי A1C בתחום הגבוה, בין 7.5%-8%
• המבוגרים יותר, מעל גיל 50 היו הקבוצה ה"מאוזנת" ביותר עם ממוצע A1C של 7.6%
• צעירים עד גיל 17 חיים עם A1C של בין 8.4%-8.6%

גם מומחי הסכרת הגדולים ביותר יאלצו להודות שלפחות על פי המבדק הזה, הטיפול בסכרת סוג 1 עדיין לא יעיל במיוחד. איך זה יתכן? האם הטכנולוגיה נכשלה? האם זו "אשמת" הסכרתיים שלא מצליחים לשמור על תפריט מאוזן?

בואו נחזור רגע  לבסיס. הטיפול בסכרת סוג 1 נועד לחקות את פעילות הלבלב. הלבלב הוא לא רק משאבה הזורקת אינסולין לדם, צריך להבין שמנגנון איזון הסוכר בדם הוא מורכב מאוד, ומלבד תאי הבטא שבלבלב אשר מפרישים אינסולין יש מערכת בקרה ומשוב מורכבת בגוף שלא כל כך פשוט לחקות.

כדי לפשט את הדברים אציג שתי דוגמאות:

יוסי, אדם בריא ללא סכרת יושב לאכול ארוחת בוקר. רמת הסוכר שלו לפני הארוחה מאוזנת – הפרשת האינסולין הבאזלי במהלך הלילה שמרה על ערכי הסוכר שלו קבועים ונמוכים.  (אצל אדם בריא, הלבלב מפריש כמות נמוכה של אינסולין לדם בכל רגע נתון הנקראת גם רמת אינסולין "באזלית". הגוף מנסה לשמור על ערכי סוכר של בין 85 ל-100 דצ"ל בכל זמן נתון)

יוסי אוכל ביצה קשה, טוסט עם חמאה ושותה מיץ תפוזים. ברגע שרמת הסוכר בדם שלו מתחילה לעלות, תהליך המתחיל כבר בחלל הפה כשהלחם נלעס ופוגש באינזימי עיכול הקיימים ברוק – רמת האינסולין בדם מתחילה גם היא לעלות כדי למנוע קפיצה ברמת הסוכר. תהליך זה נקרא Insulin Phase One Response והוא מתבצע בעזרת "עתודה" של אינסולין המוכנה בגוף לשימוש מיידי.

בהמשך תהליך העיכול הנמשך מספר שעות, גם החלבונים בארוחה של יוסי יתפרקו לגלוקוז באיטיות והלבלב במקביל ייצר אינסולין "חדש" שיוזרם לדם כדי לשמור על רמת הגלוקוז הנכונה. תהליך זה נקרא Insulin Phase Two Response. 

ניתן לראות מהלך תקין של הפרשת אינסולין מהלבלב מול ערכי הסוכר בדם בגרף הבא:

 אצל יוני לעומת זאת, סכרתי סוג 1 המטופל באינסולין, התהליך יראה מאוד שונה. אצל יוני הלבלב לא מפריש אינסולין כלל, לכן הוא מזריק אינסולין ארוך טווח האמור לתת לו רמה באזלית קבועה לאורך היממה. גם הוא יושב לאכול את אותה ארוחת בוקר – ביצה קשה, טוסט ומיץ תפוזים. אם לא יזריק אינסולין, ברגע שהפחמימות שבארוחה יתחילו להתעכל ערכי הסוכר שלו בדם יתחילו להרקיע שחקים. לכן הוא דואג להזריק אינסולין קצר טווח לפני הארוחה כדי "לחקות" את פעילות האינסולין המהיר שנכנס לפעולה בגוף (ה-Insulin Phase One Response)

בתיאורייה זה נשמע טוב, אבל הדברים לא כל כך פשוטים.

• כדי שיוני יידע כמה אינסולין להזריק, הוא צריך לחשב כמה פחמימות הוא עומד לאכול בארוחה, חישוב שהוא לא תמיד מדוייק (גם אם סופרים פחמימות)
• גם האינסולין קצר הטווח המהיר ביותר הקיים כיום בשוק עדיין לא עובד מהר כמו האינסולין בגוף והוא לא נותן את אותה תגובה.
• האינסולין מוזרק לתוך שכבת השומן התת עורית ולא ישירות לתוך הדם ולכן לא נספג כולו לתוך הגוף. מערכת החיסון מגיבה לאינסולין המוזרק ותוקפת חלק ממנו,  כך שבסופו של דבר לא כל כמות האינסולין שהוזרק תקלט. *

אז גם אם יוני יעשה את המקסימום כדי לדייק בכמות האינסולין אותו הוא צריך להזריק, עדיין יהיה לו קשה למנוע קפיצה בסוכר בדם לאחר הארוחה. לא רק זאת, ככל שעקב תכולת פחמימות גבוהה בארוחה יאלץ להזריק יותר יחידות אינסולין, כך יגבר הסיכוי להיפוגליקמיה עקב אי הדיוק שנוצר מהסיבות שרשמתי.

אז כדי ללמוד איך לשלוט בסכרת במקום שהיא תשלוט בנו, אנחנו צריכים "לחשוב כמו לבלב". אנחנו צריכים להבין עם מה הגוף שלנו יכול להתמודד ועם מה לא. השימוש שלנו באינסולין, במזרקים או במשאבה נותן לנו מענה חלקי בלבד ב"חיקוי" הלבלב. יעיד על כך המבדק שהבאתי למעלה שמראה שרוב האנשים לא קרובים להגיע לערכים של אדם בריא. אז מה הפתרון?

שיטת התזונה של ד"ר ברנשטיין לטיפול בסכרת מבוססת על "חוק המספרים הקטנים", ככל שאנחנו מקטינים את המספרים, ככה קטן הסיכוי שלנו לטעות. במקום לאתגר את עצמנו עם כמות פחמימות גדולה אנחנו מקטינים משמעותית את כמות הפחמימות בתזונה שלנו, כך אנחנו צריכים להזריק פחות אינסולין וזוכים באפשרות ליותר דיוק בהזרקה – כשהמספרים קטנים, יש פחות סיכוי לטעויות וכך יש יציבות לאורך היממה בערכי הסוכר.

את ה Insulin Phase One Response המתרחש אצל אדם בריא מייד עם אכילת מזון עתיר פחמימות קשה לשחזר עם אינסולין מוזרק אבל את ה Phase Two שהוא תהליך איטי יותר ומדוד אפשרי בהחלט לשחזר עם אינסולין מוזרק. כשאוכלים רק פחמימות המתפרקות לאט כגון ירקות, שקדים, אגוזים או חלבון המתפרק עוד יותר לאט, קל לנו מאוד להזריק כמויות אינסולין קטנות ולשמור על רמות הסוכר בנורמה.

לסיכום, כדי לייצר מצב בו המערכת שלנו עובדת כמה שיותר קרוב למערכת של אדם בריא, יש לצמצם את הפחמימות בתפריט ולסלק של פחמימות מהירות מהתפריט (סוכר ודגנים)

לקריאה נוספת:

הסיפור של ד"ר ברנשטיין

מה אוכלים בתזונה של ד"ר ברנשטיין לאיזון סכרת

התזונה של ד"ר ברנשטיין בצבעים

ערכי סוכר (גלוקוז) גבוהים בדם כשלעצמם אינם מצב מסכן חיים ברמה המיידית, אבל לאורך זמן הערכים הגבוהים יוצרים סיבוכים, שהם הסכנה האמיתית במחלת הסכרת (סוג 1 ו-2). מניעת הסיבוכים היא הסיבה העיקרית לשאוף לאיזון רמות הסוכר בדם.

ריכוז סוכר גבוה בדם (היפרגליקמיה) עלול לגרום לאורך שנים לסיבוכים הבאים: בעיות התפתחות, פגיעה בכלי הדם, פגיעה בחשק המיני, בעיות לבביות שונות, הפרעות חמורות בראייה, פגיעות עצביות (נוירופתיה סכרתית),  וסיכון מוגבר להתקפי לב ושבץ מוחי. ככל שאדם סכרתי מאוזן פחות כך תוחלת החיים שלו קצרה יותר. 

בדיקות ערכי הסוכר בדם שעורכים עם גלוקומטר (מד סוכר) בבית או במעבדה, נותנות לנו משוב מיידי לגבי מצב הגלוקוז בדם ברגע נתון. הבעיה היא שגם אם נערוך בדיקות רבות, עדיין לא נדע מה מצב הסוכר בכל רגע ביממה. יתכן בקלות מצב בו אנחנו מפספסים קפיצות בערכי הסוכר, שמתרחשות למשל מייד לאחר ארוחות או מאוחר בלילה.

אז מלבד הבדיקות העצמיות שלנו, בדיקת ההמוגלובין המסוכרר – glycosylated hemoglobin Hb.A1C או בקיצור A1C, היא המדד החשוב ביותר להערכת מצב איזון רמות הסוכר (גלוקוז) בדם. הבדיקה הזו נותנת לנו מידע על הממוצע של רמות הסוכר שלנו בדם במשך שלושה חודשים אחורה, כך שגם אם פיספסנו בבדיקות הבייתיות – הבדיקה הזאת תיתן לנו תוצאה מדויקת (יחסית) על האיזון שלנו.

איך זה עובד?

המוגלובין הוא חלבון הנמצא בתאי הדם האדומים שלנו. באופן טבעי הסוכר שבדם נקשר למולקולת ההמוגלובין, שהופכת להיות מולקולת המוגלובין מסוכרר. ככל שרמת הסוכר בדם גבוהה יותר, יותר מולקולות סוכר נקשרות למולקולות המוגלובין. מכיוון שתאי הדם האדומים בגוף מתחדשים כל שלושה חודשים בערך, על פי רמת ההמוגלובין המסוכר בתאי הדם ניתן לחשב מה היו רמות הסוכר הממוצעות בדם ב-3 החדשים האחרונים.

מה משמעות תוצאות הבדיקה?

תוצאות בדיקת ה-Hb A1C מופיעות באחוזים. לאחר ניתוח מקיף של הנתונים הגיעו החוקרים לנוסחה, על פיה אפשר להעריך מה אומר אחוז ה-A1c  לגבי ערכי הסוכר הממוצעים בדם. בטבלה הבאה ניתן לראות מה בעצם אומרת הבדיקה על ערכי הגלוקוז הממוצעים שלכם:

ניתן למצוא מספר מחשבונים באינטרנט העוזרים לחשב את התוצאה שלכם ביתר דיוק – אחד מהם שאני אוהב ניתן למצוא בקישור הזה.

מהם ערכי A1c תקינים? 

שאלת מיליון הדולר. מכל החיפושים והבדיקות שערכתי לפני שנתקלתי בגישתו של ד"ר ברנשטיין, גיליתי כי אין נתונים מוחלטים כיום הקובעים מהו A1c אצל אדם בריא. יש טווחים אבל הם די רחבים. הטווח התקין המקובל בבדיקת דם הוא בין 4%-6%,  זאת אומרת שאדם עם ערך שמתקרב ל- 6% יישלח לבדיקות נוספות ולמעקב כדי לאבחן אם יש לו סכרת.

מחקרים וסקירות שונות הראו כי מעל 6% שכיחות סיבוכי הסכרת עולה משמעותית.

לדוגמה סקירה שהשוותה בין בדיקות מקיפות של שלוש אוכלוסיות שונות בעולם – מצרית, הודית ואמריקאית אשר שימשה בסיס להמלצות של הועידה העולמית לאבחנת סכרת ב1997 [1] .  בכל אוכלוסייה נבדקה קיומה של רטינופתיה – אחד הסיבוכים הנפוצים בסכרת, שעיקרה פגיעה בכלי דם קטנים ברשתית העין ויכולה להוביל לפגיעה בראייה עד עיורון. כמו כן נמדדו ערכי סוכר בדם בצום שעתיים לאחר העמסת סוכר וכן ערכי A1c. כל זאת כדי להבין באילו ערכים מתחיל להיווצר נזק לגוף.

הסתבר, כי מערך של A1c 6% ומעלה, שכיחות הרטינופתיה מזנקת בעשרות אחוזים.
כמו כן, נמצא כי הערכים הללו דומים בכל שלוש האוכלוסיות שנבדקו. ניתן לראות זאת בגרף הבא:

בשורה התחתונה למטה אנחנו רואים את ערכי ה-A1c שנבדקו ובצד שמאל הגרף מבטא את שכיחות הופעת הרטינופתיה. החל מ-6% ניתן לראות את הגרף מזנק.

אבל כאן מתחיל הבילבול. לפי הנתונים האלו, אומר לעצמו חולה הסוכרת, אם אני רוצה להיות מאוזן ולהמנע מסיבוכים אני צריך לשאוף ל- A1c של בין 4%-6%, נכון?

אך ההמלצה של אירגון הסכרת האמריקאי (ADA) לסכרתיים נכון לשנת 2012 היא לשמור על ערכי A1c של 7% ומטה, ובמקרים מסויימים או אצל ילדים גם ערך של 8% נחשב תקין. הערכים האלו רחוקים מלהיות נורמלים, הרי אדם שנמצא בערכים כאלה מגביר את הסיכוי לסיבוכים בעשרות אחוזים. אז איך זה שאלו ההמלצות?

לדברי ד"ר ברנשטיין, הסיבה שהרופאים ואירגוני הבריאות השונים ממליצים על ערכי סוכר גבוהים היא שהם מפחדים שהמטופלים שלהם יגיעו לירידות סוכר חריפות – היפוגליקמיה. האירוניה היא, שמצד שני אותם אירגונים ממליצים לסכרתיים לאכול תפריט עשיר בפחמימות, שדורש כמות תרופות גדולה, שבתורה מפחיתה את היכולת לדייק במינון, וכך מגבירים בעצם את הסיכוי לירידות סוכר. זהו מעגל שקשה לשבור אותו.

ד"ר ברנשטיין למד על בשרו שלהיות עם ערכי סוכר נורמליים מונע סיבוכים ואף פותר סיבוכים קיימים (ניתן לקרוא על הסיפור שלו כאן). על כן ערכי היעד שעליהם הוא ממליץ למטופליו הם A1c של 4.3 עד 4.6. מניסיונו זהו ערך ה-A1c התקין.

גישתו של ברנשטיין קיבלה חיזוק נוסף החודש, יוני 2012, ממחקר חדש שהתפרסם במגזין קרדיולוגי נחשב בארה"ב. המחקר בדק ערכי גלוקוז ושכיחות בעיות לב בקרב 80,000 נבדקים בריאים בדנמרק. התוצאות, שהפתיעו גם את החוקרים, הראו כי מספיקה עלייה קלה מעל לערך סוכר של 108 (A1c 5.4) כדי לעלות את השכיחות של מחלת לב איסכמית והתקפי לב ב-69%. המשמעות כאן מרחיקת לכת – ערכי הסוכר הם כנראה המדד העיקרי המשפיע על מחלות לב גם אצל אנשים "בריאים" עם A1c 5.7 למשל.

לסיכום: 

• A1C היא הבדיקה המדויקת ביותר כיום כדי להעריך מהם ערכי הסוכר הממוצעים בדם, אשר נותנת ממוצע של 3-4 חודשים אחורה.
• טווח של 4%-6% בבדיקה הוא הטווח הנחשב כיום בעיני הממסד הרפואי לתקין אצל אדם ללא סכרת, למרות עדויות כי גם בערכים אלו יכול להיווצר נזק לגוף.
• הערכים המומלצים כיום לסוכרתיים על ידי רופאי הסכרת הם גבוהים מהנורמה, וזאת כדי להמנע מירידות סוכר אצל אנשים המנסים לשמור על ערכים נמוכים (ותקינים).
• ד"ר ברנשטיין מכוון לערכים של עד 4.6, שלשיטתו משקפים ערכי סוכר תקינים.
• גישתו של ד"ר ברנשטיין לטיפול בסוכרת, המוצגת בספריו, מסבירה כיצד ניתן להגיע לערכי היעד ולהפחית את הסיכוי למקרי היפוגליקמיה. לקריאה נוספת ליחצו כאן.

_______________________

[1] מתוך diabetes updates december 2009  – לינק

.

בלוג דל פחמימות בפייסבוק